האגדה מספרת על לך לך , האיש אשר בא בטוב והלך כשרע. אותו פלוני אלמוני שאיננו מזיק לאיש.
באגדה מסופר על היום שבו התהלך לך לך כשפניו נפולות. העצב ניכר בעיניו.
הוא חש כמו באותו תאריך נוראי , תשע באב.
ויאמר אליו חברו: "מה לך, לך לך ?"
"הנני עצוב בשל הדברים אותם איבדתי" ענה לו.
וימשיך חברו הטוב לדובב אותו: :"אפשר לחשוב שחרב עליך ביתך"
"ביתי עדין עומד על תילו" ניכר עדיין הדיכאון בקולו.
וישאל אותו חברו משכבר הימים : "אפשר לחשוב שעולמך קרס..."
"כול אשר לי נותר שלי. אך לעולמי עד אבדה תמימותי...בשל כך אשב כאן
בצד הדרך ואבכה" ייבב המסכן.
ועודד אותו החבר השמח בחלקו: "אולי איבדת את תמימותך, אך זכית במתנה יקרה מפז."
וירם לך לך פניו, ויפנים את דברי חברו הרוצה בטובתו "אתה זכית במתנת הפיקחון.
למדת ממה עליך להיזהר. אין יותר נפלא ממידע שכזה." שמע זאת לך לך ואורו פניו.
השכיל הוא להבין כי ישנה עוד תיקווה למרות הכאב והצער על התמימות שנכחדה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה