"אוו...אוו..." צוחק לו הגורל נוכח המסה הבלתי נגמרת המוצגת כאן.
בלתי אפשרי שימשך כך, הוא זוכר את התקופה והסדר עמד במקומו.
אז הכול היה כתוב מראש. מוצג שחור על גבי לבן. מתגלגל בקוסמוס
ככדור נייר.
לאדון גורל יש נטייה לשכוח כי ישנם את הבודדים שנולדו שונים. בעלי היכולת המעצבנת לשלוט בגורלם. עכשיו לאחר שנכתבו המילים,
פסק צחוקו הלעגני. הוא בוהה בחלל. מהרהר בחדשה הזו. ניזכר בפעם הראשונה, ביום ארור ההוא, ששמע את המושג: "אפשריות בלתי מוגבלות".
"אה! אני נזכר! היום בוא קפא הגהינום. הייתי צריך ללבוש מעיל וסוודר.
השדים הסתתרו בבתיהם בגלל השלג. הרחובות נותרו ריקים. את הגהינום אפפה תחושה של בית קברות. עיר רפאים ללא רוח חיים.
לפחות כלבי השאול נהנו מהקור העז. כמה מהם התארחו בביתי.
הם דיווחו לי על תורת היחסות והסבירו מה היא הזדמנות.
כבר באותו הרגע, הייתי צריך לדעת כי נגמרו הימיים של לשבת בנוח ורק לתצפת על הנעשה במציאות אחת. עד אותו הרגע חי היו שלווים. הוכחתי בתדהמה כשסיפור הבריאה התחיל לקבל משמעויות ופרשניות.
כשהנחש העיז עוז ופיתה את חווה- השלמתי עם גורלם.
אך פתאום נפרסה לפני אפשרות אחרת. זו שבא הנחש מפתה את אדם.
ומייד לאחר שמעתי סיפור כי ישנה סברה שחווה פיתתה את הנחש.
ואולי שמעתם את האגדה שהיושב במרומים סלח לזוג האנושי-
והחליט לגרש את הנחש מגן העדן.
לצערי חופש ההזדמנויות רק הולכות וגדלות. בשל כך נאלצתי להגיע למסקנה לתת לכלל האנושות לכוון את פני הדברים. להפסיק לנסות לעסוק בידוע מראש. מעכשיו אתם תשמשו בו כיד הגורל."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה